אלכסנדר ושרה: סיפור היכרות

 (по-русски)

(מספרת אנה מיסיוק)

פסצ'נסקי שרה

אמא שלי, שמה שרה פסצ'נסקי בת ישראל, נולדה וגרה ברבניץ עם הוריה ושני אחים קטנים. בתחילת מלחמת העולם השנייה היא היתארחה אצל סביה, לייב פסצ'נסקי ,בצ'צ'לניק יחד עם אבא שלה.

סבא לייב עבד בארגון העוסק בחלוקת משאבים ("פוטרבקואופרציה") ועסק באסיפת קציר. הוא סייר בין הישובים החקלאיים וקיבל מהתושבים עור, פוך ונוצות ונתן להם בתמורה מוצרי צריכה (כגון בדים, מסמרים, כלי עבודה וכו'). כשהמלחמה התחילה, הם לא יכלו לעזוב. צ'צ'לניק נכבש ושרה עם אביה הוכנסו לגטו.

בשנת 1941 שרה היתה בת שש עשרה.

בצפיפות של הגטו התפרצה מַגֵיפָת טיף. הרבה אנשים מתו בגללה כולל ישראל, אבא של שרה. סבא לייב קיבל דלקת ריאות. מדי פעם הוא יצא מן הגטו לְהַשִׂיג מָזוֹן. הוא קָנָה אותו אצל חַקלַאים מוכרים.

יום אחד הוא חזר עם ידיים ריקות וחום גבוה. הוא נכהס למיטה ולא היה מסוגל לקום יותר. אחרי כמה ימים לגטו הגיע חקלאי ושאל איפה לייב. אמרו לו שלייב הולך למות. החקלאי ביקש שיביאו אותו אליו.

הוא נכנס לחדר שבו התאספו כבר עשרה גברים לתפילה.

- מה נשמע ? הולך למות? – שאל החקלאי.

לייב הִינהֵן בְּרֹאשוֹ.

- מצאתי את הסל שלך מתחת לעץ והבנתי שקרה לך משהו. הינה, הבאתי אותו.

אמא של שרה, ברנה, עם שני הבנים הקטנים שלה, ליובה ובוריס, באותו זמן היתארחה אצל אחותה אסיה. דודה אסיה היתה רופאת שיניים. היתה לה מרפאה ברחוב פריאוברז'נסקי.

בתחילת המלחמה בעלה של אסיה עבד במפעל חשוב לכך הייתה לו אפשרות לְהִתפַּנוֹת. אבל אסיה אמרה שלא יעזוב את אחותה וילדיה. בעלה השיג אז את המסמכים הדרושים לכולם.  ואז אסיה, בעלה, סבתא ברנה ושני בנים עזבו לאזור הפינוי, למחצ'קלה.

שרה היתה "מלכת הכיתה", ספורטאית  ותלמידה מצטיינת. כולם פינקו אותה. כשכל המשפחה אכלה לחם שחור, לשרה קנו פרוסת לחם לבן.

בזמן שאני, הבת הבכורה, סירבתי לעזור לאמה בבית, ורציתי לקרוא ספר במקום, היא הייתה נזכרת בעצמה יושבת בכיפוף רגליים עם ספר ליד מנורת נפט. באותו זמן סבתה ברנה עם בטן עצומה בגלל שהיא סבלה מצניחת רחם, הייתה מצחצחת את רצפת העץ כדי ששרה, ביתה המוכשרת, תוכל ללמוד.

"כל פעם שלא רציתי לעזור לאמא בבית היא הייתה נזכרת בזה ואומרת: זה מגיע לי על כך שאני קראתי בנחת בזמן שאימי ציחצחה את הרצפה!"

מיסיוק אלכסנדר

באותו זמן שורה מיסיוק (שיה) גר במושב דובינובו שבאזור סברן. הוא גר עם אימו, עידה, אבא איסאק, האחות הקטנה, מניה, ושתי סבתות: רעיזל, אמא של עידה, ואמא של איסק. אחיו הגדול, קופל (קרל), היה בצבא.

   

"אני ואחי היינו הולכים לבית הספר במושב דובדבנים, שבעה קילומטרים דרך יער. בחורף, כשחושך התחיל לרדת יותר מוקדם, אבא שכר לנו שם פינה בחדר. הוא נתן לבעלי החדר תפוח אדמה בתמורה. גם אנחנו אכלנו אותו."

בשנת 1941שורה היה בן שבע עשרה. הוא בדיוק סיים בית ספר כשלקחו אותו לשירות לאומי - לחפור תעלות ולסחוב משאות (לעבוד כסבל).

אז בתחילת הכיבוש הוא לא היה בבית  והוכנס לגטו ברשד.

בחורף פינו את משפחתו. סבא יסאק סיכם עם איזה  חקלאי והוא לקח אותם על העגלה: את סבא יסאק ואמו, את סבתא עידה ואת דודה מניה. זה היה חודש דצמבר. ביער החקלאי זרק אותם מהעגלה וברח. סבתא עידה לקחה את דודה מניה שהייתה בת תשע בזמנו והן הלכו יחד לגטו. יסאק נשאר עם אמו ביער לחכות למותה כי היא לא יכלה (לא הייתה מסוגלת) ללכת ברגל וקפאה ביער. אחרי שקבר את אימו, הלך יסאק לגטו.

אחרי שנודע לו מה קרה עם משפחתו, שורה עוזב את ברשד והולך לאובודובקה. אחרי שהיה שם זמן קצר, הוא הלך לצ'צ'לניק יחד עם בני דודיו פטיה, דוד ויורה מיסיוק,  למשפחתו. הוא הגיע לשם כחוש מרעב. סבתא עידה החליפה את העגילים של מניה הקטנה לקמח.  היא הערבוה את הכמח עם מים עד שהוא הפך לדייסה מאוד דלילה. בדייסה זו היא האכילה אותו עד שמצבו השתפר.

במרץ 1942 אובודובקה הפכה למחנה השמדה.

היכרות

איך מארגנים גטו? משכונה מסויימת בעיר מפנים את כל ההאוכלוסיה הלא יהודית וכל היהודים של המקום חייבים להצטופף בשכונה הזאת. כך קרה שהמשפחות של שרה ושורה התיישבו בבית אחד. כשסבא ואבא של שרה מתו, סבתה אידה קיבלה אותה כחברת משפחתה.

"סבא שלך התאהב בה ממבט הראשון, אך היא לא שמה לב אליו. הוא היה מבחינתה בן אדם פשוט מדי ולא מעניין".

אחרי המלחמה דרכיהם נפרדו. ביום השלישי אחרי שיחרור הגטו  שורה התגייס. אבא שלו כבר נפטר. הוא קיבל התקף לב בגלל מה שקרה עם אמא שלו. סבתא אידה ומניה הקטנה חזרו לסברנ.

שרה וחווה, חברה שלה מהגטו היו נזכרות: כאשר היה כבר ברור שהמלחמה מתקרבת לקראת הסוף, הדור המבוגר בצ'צ'לניק התחיל לדאוג שהכובשים  יהרסו את הגטו בעזיבתם. כך קרה בפסצ'נה שנמצאת רק 15 קילומטרים מצ'צ'לניק.

הותיקים אמרו לצעירים שיתחבאו בבית הקברות היהודי. וכך הם עשו. הבחורים החליטו שהבנות ישארו בבית הקברות והם ירוצו לראות האם הצבא האדום כבר נמצא קרוב.

הבנות ישבו בין המצבות ופטפטו על מה לעשות אם הבחורים יחזרו עם חדשות טובות וירצו להיתנשק מרוב שמחה, והשאלה הייתה האם להרשות להם או לא.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה סופה נסעה לבד לקישינב לדודה אודל ששם היא התקבלה למכללה פדגוגית. היה צריך לקבל השכלה ולבנות את החיים בצורה כלשהי.

בשנת 45 במחצ'קלה ברנה נפטרה ממלריה ואסיה עם הבנים חזרו לאודסה. הם הצליחו ליצור קשר דרך ההתכתבות וסופה הגיעה אליה.

אסיה הסכימה להשאיר אצלה את בוריה הקטן, בן ה-11. אך התגלה שלבעלה של אסיה יש שחפת. אז סופה שכרה חדר ולקחה את בוריה אליה. לבה, הבן הגדול, בן ה-15 עבד במפעל וגר בפנימייה.

סופה השתכרה באיסוף חבלי ניילון: היא פירקה אותם לחוטים וסרגה חולצות ווילונות במסרגה. יחד עם זאת היא צריכה גם ללמוד לפרנס את האח הקטן וגם לעזור לאח הבינוני.

לאחר סיום הלימודים סופה לא הצליחה למצוא עבודה לא בקישינב ולא באודסה. בעזרת מישה וייכנברג, הידיד המשותף שלהם מהגטו, היא מצאה את שורה ושאלה האם בסברן יש עבודה בשבילה. שורה בזמנו עבד במחלקת הכספים האזורית. בסברן לא הייתה משרה של מורה לרוסית, אבל הוא עזר לה למצוא משרה של מורה לשפה וספרות אוקראינית.

הוא הציע לה להתחתן איתו. לסופה נמאס להיות לבד ושורה היה בן אדם טוב, היא הכירה אותו ואת אמו. היא הסכימה. זה היה בשנת 1950.

"אבא אמר לי לפני מותו: "אמא שלך אף פעם לא אהבה אותי". אבל אני יודעת שהוא אהב אותה כל חייו."

סופה התנגדה בלב לנישואים אלה, למרות שהיא הסכימה בעצמה. ההתנגדות הייתה כל כל חזקה שהיא עשתה הפלה בהריון הראשון. אבל אחר כך היא קיבלה את זה. היא הבינה שהחיים עם בן אדם טוב, אמין ואוהב זה  לא האופציה הכי רעה. בשביל לנטרל את ההשלכות של ההפלה היא נסעה לקויילניק לקבל טיפולים בבוץ רפואי. אחרי זה, בשנת 1953, ב-30 באפריל, נולדה לה בת, אנה, אנושקה.

סופה נסעה ללדת באודסה. קודם כל, כי דודה שלה, ורה רפלוביץ', הייתה שם רופאת נשים הראשית.

חוץ מזה הייתה עוד סיבה. בזמנו לחקלאים לא היו נותנים דרכונים כדי להחזיק אותם במקום ולא לאפשר לברוח לעיר. ליתר ביטחון סופה עשתה מאמץ כדי שבתעודת הלידה של אנושקה, בסעיף "מקום לידה" יהיה כתוב "עיר" ולא "מושב".

כעבור שנה מלידת הבת שורה קיבל עבודה באודסה וכל המשפחה עברה לשם. שם, ב-3 בנובמבר 1957, נולד להם בן, יורי.

כשההורים כבר היו מבוגרים וזקוקים לטיפולים רפואיים, יורה לקח אותם אליו, לארץ. סופה לפני מותה ביקשה להביא את בעלה לבית חולים שבו היא הייתה, כדי לדבר איתו בארבע עיניים. לאנושקה היא השאירה את שרשרת הפנינים שלה. זה היה ביולי 2001.

שורה הלך לעולמו שבע שנים אחריה.